פסק-דין בתיק ת"ק 32587-12-10

1.         א.         בין הצדדים נחתם ביום 9.6.10 זיכרון דברים לפיו השכיר התובע לנתבע חנות המשמשת למכירת מוצרי קוסמטיקה (להלן: "ההסכם").

                        כפי שעולה מעובדות המובאות על ידי הצדדים - לא יצאה העסקה אל הפועל וכל אחד סבור שזולתו הפר את ההסכם.

                        מאחר והתובע סבור, שהנתבע הפר את תנאי ההסכם - הגיש הוא תביעה זו לחייב את הנתבע לשלם לו את נזקיו בגין הפרת ההסכם בסכום של 29,175 ש"ח, הכולל בחובו: ירידה במחזורים בין שנת 2009 ובין 2010 בסכום של 5,675 ש"ח, התובע רכש במהלך השנים ציוד המפורט בסעיף 8 לכתב התביעה בסכום של 11,500 ש"ח ולאור ההסכם עם הנתבע נמכר ציוד זה בסכום של 3,000 ש"ח ולכן ההפסד ממכירת הציוד הוא סך של 8,500 ש"ח וכמו כן, היות והחנות פועלת משנת 1992 ועד 2010 והיות והעסק רכש לקוחות קבועים במשך שנים אלו, הייתה פגיעה במוניטין בסך של 15,000 ש"ח.

            ב.         כפי שכבר נאמר לעיל, סבור הנתבע, שהתובע חזר בו מהסכם ההתקשרות ובכך הפר התובע את ההסכם ולכן סבור הנתבע שיש לדחות את תביעת התובע.

2.         הסכם ההתקשרות בין הצדדים עניינו בהשכרת משרד, החל ביום 15.7.10 וכל שנרשם באותו הסכם הוא: מידות המשרד שעל הנתבע לקבל, נקבעו דמי שכירות בסך של 3,300 ש"ח לחודש (לאחר שהסכום הקודם בסך של 1,500 ש"ח תוקן בגוף ההסכם).

            בסיפא להסכם הוסף, שהמשרד כולל מזגן.

            זהו נוסחו של ההסכם בכללותו.

3.         א.         מהי בעצם עילת תביעתו של התובע, המצדיקה לדעתו לחייב את הנתבע בסכום התביעה המבוקש?

                        לטענת התובע, הוא הסתמך על ההסכם ובעקבות ההסכם הוא נקט בפעולות של חיסול המלאי והציוד הקיים בחנות. את דבר מכירת חיסול המלאי פרסם התובע באזור הקניון וכן הודיע התובע ללקוחותיו.

                        ביום 22.7.10 הודיע הנתבע לתובע, שהוא לא מעוניין בשכירת החנות ובכך הפר הנתבע את ההסכם.

                        בעקבות הפרת ההסכם, נגרמו לתובע נזקים בסכומים שפורטו בסעיף 1 לפסק דין זה.

            ב.         א)         לטענת הנתבע, סוכם עם התובע בדבר החלוקה הפנימית של החנות והתובע אף יצר קשר עם הנתבע להגיע למקום ולתכנן את המחיצה והצבע ובהגיע הנתבע למקום, הבהיר התובע לנתבע, שאין הוא יכול לעמוד בהסכם ואין הוא יכול לבצע החלוקה כדרישת הנתבע ולכן, הודיע התובע באותו מעמד, שאין בדעתו להשכיר את החנות כפי שסוכם והציע פתרון אחר.

                                    באותו מעמד הודיע הנתבע לתובע, שאין הוא עומד בהסכם ואז הציע התובע לנתבע לשכור את כל המקום, אך בעצם ביטל התובע את הסיכום שסוכם בהסכם בדבר שכירת חלק מהחנות.

                        ב)         ביום 1.1.10 (תאריך זה נכתב כך על ידי הנתבע בכתב ההגנה - תאריך שאינו מתקבל על הדעת, לאור תאריך ההתקשרות) התקשר הנתבע אל התובע על מנת לסגור את העניינים ביניהם, אך התובע הודיע שאין הוא חותם בימים הקרובים היות וימים אלה הם ימי תשובה.

                                    לאחר ימים מספר, יצר התובע קשר טלפוני עם הנתבע והודיע לו שהוא לא מעוניין להשכיר לו את החנות - אם כי הנתבע גם מציין, שהיה המשך לאותה שיחה והתובע בכל זאת שאל מתי מתכוון הנתבע להגיע ובעקבות כך, הגיע הנתבע אל התובע על מנת לסכם, ברם הנתבע נוכח לדעת, שהתובע סידר מחדש את החנות ומילא המדפים במוצרי קוסמטיקה והתובע הודיע לנתבע, שאין לו כוונה להשכיר את החנות.

            4.         שתי שאלות עולות מטענות הצדדים - כפי שאלו באות לידי ביטוי בכתבי הטענות ובעדויותיהם בבית המשפט: השאלה הראשונה היא, האם הוכח מי הפר את ההסכם והשאלה השנייה היא, האם הוכיח התובע את נזקיו.

                        לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הן בכתבי הטענות והן בעדויותיהם בבית המשפט, אני קובע שהתובע לא הוכיח אף שאלה משתי השאלות הנ"ל העומדות להכרעה  - זאת מן הנימוקים הבאים:

            א.         א)         זיכרון הדברים, אשר נוסח על ידי המנסח, הוא קצר ביותר ולא נקבע בו תנאי כלשהו בדבר הפרה או פיצוי בגין הפרה ולא נקבע בו כיצד ובאיזה אופן על התובע למסור הנכס לידי הנתבע.

                                    במקרה הנדון בפני, קיימים חילוקי דעות בין בעלי הדין בנוגע לשאלה מי הוא זה אשר הפר את ההסכם, שכן לטענת התובע הודיע לו הנתבע ביום 22.7.10 שאין הוא מעוניין בשכירת החנות ואילו הנתבע טוען בעניין זה שתי טענות: הטענה הראשונה היא, שבפגישה שהתקיימה בין השניים, הודיע לו התובע, שאין הוא יכול לעמוד בהסכם מאחר ואין באפשרותו לספק מחיצה כפי שהובטח בהסכם והטענה השנייה היא, שבסופו של יום הודיע לו התובע שאין הוא מוכן להשכיר לו החנות ובהמשך לכך, המשיך התובע להשתמש בחנות ומילא אותה בסחורה.